אל"ף דויקרא זעירא שמשה היה גדול ועניו לא רצה לכתוב אלא "ויקר" כאלו לא דבר הקב"ה עמו אלא בחלום כדרך שנאמר בבלעם (במדבר כג, ד) כאלו לא נראה לו השם אלא במקרה. ואמר לו הקב"ה לכתוב גם האל"ף. ושוב אמר לו משה מחמת רוב ענוה שלא יכתבנה אלא קטנה יותר משאר אלפי"ן שבתורה וכתבה קטנה
הכל הקב"ה הכתיב למשה רבינו והוא כותב מילה למילה. שום דבר לא הכתיב מדעתו. רק היה איזה דבר, כנראה, משה רבינו לא יכול לעבור על פי הקב"ה חס ושלום מה שאמרנו הוא מוכרח לכתוב. הוא מענווה שלו, הגיע "ויקרא אל משה."
מי אני שיקרא אותי קריאה מלשון חיבה "וקרא זה אל זה ואמר" כל אחד בכבוד כל אחד משבח את השני? מה אני אכתוב ויקרא על משה?
אל בלעם" לשון מקרה. אבל כשהוא אומר "תכתוב ויקרא" יכול לכתוב ויקר? לא יכול, מה לעשות.
אמר: "הקב"ה לא אמר לי כמה מילימטר יהיה כל אות. אני אכתוב א' קטנה מי שעומד רחוק שיחשוב שזה ויקר".
אמר לו הקב"ה: "מה עשית?"
אמר לו: "כתבתי ויקרא. מה? אתה אמרת לי את גודל הסנטימטר של האות? אז כתוב ויקרא! מה אתה רוצה. זה ויקרא. תביא ילד יקרא אותו ויקרא. מה אתה רוצה?"
התחכם.
בא הקב"ה. כתוב במדרש נשאר מעט דיו בעט בקולמוס. נותן לו. מילא לו את הזה בדיו. והוא כותב. הגיע "לעיני כל ישראל" נגמר הספר תורה נשאר עדין מעט דיו. לקח את הדיו הזה שפשף אותו בראשו של משה רבינו ומאז קרן עור פני משה בדברו אליו. לחשוב פנים שלו מאירים ויראו מגשת אליו. שפוחדים לגשת אליו הפנים שלו פני מלאך פני אש. פוחדים לגשת אליו.
השאלה נשאלת למה היה צריך להשאר דיו בקולמוס? הוא נתן לו את הקולמוס שיכתוב. אדם בשר ודם לא יכול להשאר בדיוק. הוא רוצה לכתוב מכתב גמר את הדיו חוזר עוד פעם בכסת ועוד ממשיך ועוד ממשיך. בסוף גמר חתם את השם שלו נשאר מעט דיו. יכול לקחת בדיוק דיו עד שיגמור את השם שלו וגמרנו? זה לא יכול לעשות. אבל הקב"ה יודע כמה אותיות בתורה ישראל ראשי תיבות יש שישים ריבוא אותיות לתורה והוא יודע כמה דיו צריך עכשיו מה צריך להשאר עד ששפשף את זה בראשו.