היה זמן מנחה שהיה בו כמה דקות של מנחה. אז ראה רבי זירא שירמיה תלמידו ממהר לגמור את הסוגיה בשביל לעמוד להתפלל מנחה שלא יפסיד מנחה. קרא עליו את הפסוק הזה. מסיר אוזנו משמוע תורה גם תפילתו תועבה. מה אתה ממהר להתפלל? לא צריך להתפלל. אתה עוסק בתורה. כלומר מי שהיתה תורתו אומנותו. רק בגלל כך היו פטורים. אנחנו אפילו באמצע הלימוד ויבוא אחד לומר" יש איזה עשיר תעשה לו מי שברך יתן לך עשרת אלפים תורה לא נפסיק מהתורה בשביל עשרת אלפים דולר? אה? תיכף אפילו נסגור את הספר ונעשה לו אהלן וסהלן נעשה לו…" אלא חכמים האלו היה משהו אחר. עולם שלהם היה רק תורה כל השאר היו בזים לשאר הדברים. כמו שכתוב טוב לי תורת פיך מאלפי זהב וכסף. לא היו מתחשבים בכסף לגמרי. לכן אצלנו לא שייך תורתו אומנותו. בזמן תורה לחוד זמן תפילה לחוד חייבים גם את וגם את זה. חייבים גם להתפלל גם לזכות את הרבים חייבים ללכת אבל חכמים האלה היו מלאכים היו בצורה של מלאכים לא היו זקוקים כסף זה מי היה מחשיב על כסף שום דבר. "כי טובה חכמה מפנינים וכל חפצים לא ישוו בה". לא היו מעריכים את הכסף. לכן אמרתי זה הפרש של הדורות. הדורות ההם חשובים כמלאכים לכן היה נקרא שמו תורתם אומנותם.
(הקטע מתחיל בדקה 33:20 מתוך הדרשה המלאה)